מאמרים>  על חשיבותה של צוואה

על חשיבותה של צוואה ניתן ללמוד ראשית כל מברירת המחדל שהחוק הקים לגבי אופן חלוקת עזבונו של אדם לאחר מותו. החוק הרלוונטי הוא חוק הירושה, התשכ"ה – 1965, והוא מקים שני מסלולים חלופיים לחלוקת העזבון: אופן החלוקה הנקוב בחוק, או לחילופין אופן החלוקה כפי שנקבע בצוואה. כל עוד אדם לא ערך צוואה, או שצוואתו נפסלה על ידי בית המשפט, תחול החלוקה שלפי החוק, שאינה בהכרח החלוקה עליה היה המנוח מצווה במידה והיה עורך צוואה.

חלוקת העזבון לפי חוק הירושה

המחוקק בחר עבור מנוח שלא ערך צוואה, אופן חלוקה שרירותי יחסית, על פי מה שנראה הולם, הגון וצודק לפי ראות עיניו של המחוקק. כעקרון, עזבונו של אדם מחולק בין ילדיו לבין בן/בת זוגו, כאשר המיטלטלין והרכב עוברים בשלמות לבן הזוג שנותר בחיים, ושאר העזבון (נכסי מקרקעין ונכסי הון אחרים) מתחלק כך: במידה ולמוריש ילדים או הורים, אזי בן/בת הזוג יזכו למחצית חלקו של המנוח בדירה ובהון ושאר היורשים יתחלקו במחצית השנייה; אך היה והמוריש לא העמיד צאצאים יכולים בן/בת הזוג לזכות בעד מלוא חלקו של המנוח בדירה ובשני-שליש מיתר העזבון.

חלוקת העזבון מכוח צוואה

הצוואה היא מסמך המשקף את רצונו של האדם, והמשפט רואה לנגד עיניו את הגשמתו של רצון זה. אדם העורך צוואה משוחרר מאופן החלוקה אותו מציע המחוקק והוא אינו כבול בעקרונות של מוסר, צדק או אתיקה. המנוח יכול לבחור להוריש את כל הונו למאן דהוא, לגוף ציבורי או עמותה, או למדינת ישראל למשל.

שעה שזה רצונו, המשפט יתגייס כדי להגשימו, ולפיכך התנגדות לצוואה יכולה להישמע רק בטענות ועילות ספציפיות ביותר ולהיתמך בראיות כבדות משקל. במילים אחרות, טענות שיפנו לחוסר הצדק שבחלוקה בה בחר המצווה לא יביאו לבטלות הצוואה. בית המשפט לא יבחן את המוסריות או הסבירות של החלוקה בה בחר המצווה, כי אם רק את רצונו, ככל שהיה כשיר קוגניטיבית להביעו ולהבין את טיבה של הצוואה, וככל שנערכה הצוואה ללא השפעה בלתי הוגנת על המוריש.

על "שלטון היד המתה"

חוק הירושה הישראלי נחשב כמרחיב מאוד באפשרויות אותן הוא מעניק למצווה לשלוט על עזבונו גם לאחר מותו – אפשרויות שאינן עומדות בהכרח לאדם אשר לא הניח צוואה. החוק מתיר למשל למוריש לצוות בצוואתו הוראות "יורש במקום יורש", לאמור כי המצווה יכול להוריש נכס מסוים לשני פלונים, ובמידה ואחד מהם ילך לעולמו, או ימצא פסול לרשת או שיסתלק מחלקו בעזבון – אז יזכה היורש השני, ולא אף אחד אחר שיכנס בנעלי היורש הראשון. הוראה מרכזית אחרת היא הוראת "יורש אחר יורש". לאמור כי מוריש יכול לצוות את עזבונו לפלוני, ולצוות עוד כי לאחר מותו של פלוני, או בהתקיים תנאי אחר, יוענק העזבון או מה שנשאר ממנו ליורש השני. דוגמא מובהקת לכך היא ציווי של דירת מגורים לילדו של המוריש, אשר לאחר מות היורש תועבר לילדיו – נכדיו של המוריש.

החוק מעניק למצווה אפשרויות נוספות שאינן קיימות בירושה על פי דין, כגון ירושה על תנאי, שתיכנס לתוקף בהתקיים תנאי מסוים או בהגיע מועד מסוים הנקובים בצוואה (למשל, בהגיע היורש לגיל 21). לחלופין יכול המצווה לצוות על תנאי מפסיק, אשר בהתקיים התנאי או בהגיע מועד מסוים, היורש פוסק מלהיות זוכה לפי צוואה.

על צוואות משותפות והדדיות

החוק מעניק כלי יוצא דופן לשימוש משותף לשני מצווים יחדיו, והוא מוסד הצוואה ההדדית. צוואה משותפת מאפשרת לשניים לצוות יחדיו מה יעשה ברכושם המשותף לאחר מותו של אחד מהם. צוואה משותפת שהיא גם הדדית, מכירה בהסתמכות ההדדית של הצדדים, כי לאחר מות האחד, לא יוכל השני לשנות את צוואתו. מדובר בכלי שנועד להעביר את ההון המשפחתי לדור הבא באופן שימנע ככל שניתן סכסוכים בין היורשים. לדוגמא, בני זוג יכולים לצוות בצוואה הדדית, כי לאחר מות האחד, יועברו כל הונו ורכושו לבן הזוג השני. הצדדים יכולים להוסיף הוראות נוספות לשימוש בעזבון לאחר מות האחד. למשל, הצדדים יכולים שלא להגביל את בן הזוג שנותר בחיים באופן השימוש במה שירש, או לחילופין לצוות כי לאחר מות בן/בת הזוג שנותרו בחיים ירשו את העזבון ילדי בני הזוג ובאילו חלקים.

עיננו הרואות כי צוואה תיטיב להגשים את רצונו של המוריש. מנוח שלא הותיר צוואה, עזבונו יחולק באופן שרירותי לפי הוראות החוק, ויתכן כי חלוקה זו לא היתה מקובלת על המנוח ואף תיצור סכסוך תהומי בין בני המשפחה. כאמור לעיל, צוואה מאפשרת עוד שלל הוראות ותנאים המאפשרים למצווה להימנע באופן נבון מסכסוכים שעלולים לפרוץ בין יורשיו.

​